5 ספטמבר 2010
ביטחון תחילה
הלחץ האמריקני על ישראל להמשיך בהקפאת הבניה באיו"ש מלמד על נחישותם להשיג יתרונות פוליטים בעבור ממשל אובמה. לא אין טעות, עבור ממשל אובמה וידידיו החדשים מנוער: הפלסתינים, לא לישראל. יותר מכל מלמדת על שיטחיותו של האובמה, דרישתו לחתימת חוזה הבנות לשלום בתוך שנה, משל וסדר היום המזרח תיכוני חייב להתנהל בהתאם לצרכים האלקטורלים של האמריקני הזה. את עיראק הוא כבר מכר בעבור מספר אלקטורים בבית (כניראה שקיבל יעוץ מברק אחר, אהוד ב' באשר לגישה האלקטורלית-האופורטוניסטית נוסח בריחתו מלבנון האסונית) וכעת הוא מצידו מנסה את התרגיל הזה עלינו.
ישראל וצרכיה אינם ניספרים בתהליך זה (כן-כן אנו יודעים, הילרי אמרה שכן....). יתרה מזאת, באורח מסורתי מתעב משרד החוץ האמריקני את קיום מדינת ישראל באשר ישראל ניתפסת כמכשול לחיבור רווי ניחוחות נפט מזרח תיכוני זול בעבור האמריקני. אנו הרי איננו שוכחים את האוריאנטציה הפוליטית האנטי-ישראלית שעברה "קונדי" (קונדוליסה רייס) לאחר תקופת "חניכה" במשרד החוץ האמריקני.
בנימין נתניהו, בדומה לקודמו יצחק שמיר, מסמל יותר מכל את המיכשול הישראלי, בעצם קיומנו, העומד בפני הנירוונה האמריקנית באזורנו לגישת משרד חוצם. התרסת האמריקנים כי: "לא נקבל את התרוץ (של נתניהו) כי המחיר הפוליטי (מבית) הינו גבוה מדי" מלמדת כי האמריקנים מקווים לצוד שתי ציפורים במחי אחד: לרצות את הפלסתינים, בהתאם לקו אותו נקטו האובמים ממילא משך השנתיים החולפות ולהחליש ולערער את ממשלת נתניהו ואם אפשר לסלקה כליל, אף זאת בהתאם לקו האמריקני הנקוט בידי ממשל אובאמה מאז היבחרו. באם תרחיש זה יארע הרי שניפתחה הדרך למכירת החיסול של מדינת ישראל בידי מחליפי ממשלת נתניהו האפשריים, הלא הם "מפלגת העבודה" במתכונתה הנואשת דהיום ו"קדימה" במתכונתה הנואשת מאז היווסדה בחטא.
הופעתו של חיים רמון בתוכניתו של לונדון-ולונדון ("השור הזועם" נעדר הפעם), מתאריך 1 ספט' 2010 , היתה נילעגת במיוחד. חיים (הפלסתיני) רמון חיצרץ ללא עכבות את הקו הפלסתיני של סעיב עריקאת דהיינו, משא ומתן על הגבולות תחילה ואז? נו, אז כבר ניראה.
הפלסתינים ועוזריהם כדוגמת רמון מהשמאל הקיצוני האופורטוניסטי תאב הבצע, יודעים היטב מדוע הם דורשים משא ומתן על הגבולות תחילה.
ההבדלים בין גישות הישראלים והפלסתינים בשאלת הגבולות הינם קלים יחסית. סביר להניח כי המשא ומתן בנושא זה יוכתר כך או אחרת בהצלחה. השטח ימסר לפלסתינים, אם בהסכם כתוב ואם באורח מעשי ובמשתמע, יוסגר בכך למשמרות המהפכה האירניות ועושי דברם מהחמאס כפלטפורמה אידאלית לשטח את מגדלי עזריאלי, באשר סידורי הביטחון האמורים למנוע השתלטות זו יבואו לטעמם כמובן רק לאחר מכן.
חוסיין אובמה יסמן ניצחון פוליטי עבור עצמו אך אנו נסמן כישלון, יגון, דאבה, הרוגים ופצועים בכל גוש דן. נו, למי בכלל איכפת, לא לברווז הפוליטי הצולע חוסיין אובמה מכל מקום.
כעת משיגיע תור המשא ומתן על בעיות הליבה, יקרוס זה ברעש גדול. אין מצב שישראל תסכים לחזרת מיליוני ערבים-מוסלמים (ספק פלסתינים ספק מהגרי עבודה) לתחומי מדינת ישראל ואין מצב שהפלסתינים (ובפרט עוזריהם מהג'האד העולמי), יסכימו לוותר על "זכות השיבה", באשר זו מהווה את נשקם האולטימטיבי לחיסול ישראל. והיה ונגיע להבנות בסוגית פתרון בעיית הפליטים שלא תוך השבתם לתחומי ישראל, אזי תידרש מעורבות בינלאומית גורפת, הכוללת עשרות רבות של ביליוני דולרים לשם שיקומם חוצה לישראל (ועדיין לא דנו בעלות הפיצויים בעבור יהודי המזרח שלנו) ושנים ארוכות לביצוע השיקום שעד לסיומו אל לנו להגיע לביצוע של כל הסכם סופי שהוא, אלא אך להנשימו תוך הסכמי ביניים המאפשרים פניית פרסה לקדמותו של מצב במדה והשתבש דבר.
ועדיין לא היגענו לבעיית ירושלים והכרת העולם הערבי (איננו זקוקים להכרה הפלשתינית בנו), ביישות יהודית ייחודית בארץ ישראל. גם נושא ההקפאה (או ביטולה) מהווה מכשול. המירב שישראל תוכל להתגמש בנושא זה הוא להסכים להשעיית הבניה בישובים עתידים, שעדיין לא הוקמו כלל, אך הכרח הוא לעמוד נחרצות על המשך הבניה והרחבתה בישובים הקיימים בהתאם לצרכי המקום והריבוי הטיבעי.
מכל מקום לאבו-מאזן אין ולא היתה מעולם סמכות לחתום על קץ הסיכסוך (כן שימון, שמענו את זמירות "הפרטנר" שלך). סביר להניח כי בכך הרי יחתום את קיצו.
וכאן טמונה המלכודת לישראל. בין אם יימסר השטח אשר הוסכם עליו ובין אם לאו הרי בפועל, השטח הכולל אובדן נכסים אסטרטגים אדירים לישראל כבר נימסר למעשה מפאת שיוסכם ויחתם לגביו. וכך, כאשר יתפוצץ המשא ומתן על נושאי הליבה הרגישים, איבדה ישראל מלמפרע את נכסיה האסטרטגים בעוד הפלשתינים לא וויתרו על דבר, אך הבטיחו לעצמם כבר בכל מצב את השטחים "נקיי היהודים" וספוגי משגרי הרקטות.
יווצר מצב בו ידרשו ויקבלו הפלסתינים לגיטימציה להמשך פעולות הטרור (שהרי אין הסכם סופי באין הסכמה בסוגיות הליבה) ואילו ישראל תסורס אנושות בכושרה להתגונן. והרי לכך חותרים הפלסתינים ועוזריהם האנטישמים במשרד החוץ האמריקני מזה כ- 80 שנים, כשלב נוסף בדרך לתל-אביב.
.
דרישתו של נתניהו לדיון ראשון בדבר סידורי ה'ביטחון תחילה' בעבור ישראל הינה נכוחה. ניתן בקלות יחסית להגיע להסכמה על מירב דרישות הביטחון של ישראל ויש להניח כי ארה"ב, כולל מדינות מהאיחוד האירופי, תתמוך במרביתן (למעט סוגיית בקעת הירדן שתתקל בקשיים), מפאת שמשרתות גם את מדיניותה הגלובלית והמזרח תיכונית. בנוסף, הסכמה מקדמית על סידורי הביטחון תכניס הגיון "ישראלי" לדיוני תוואי הגבולות שיבואו לאחר מכן באשר אלו ישענו על דרישות הביטחון של ישראל.
הסכמים והסדרים כלכליים יבואו מיד לאחר ההסדרים הביטחונים ושאלת הגבולות תבוא לאחריהן במקביל לכלל סוגיות הליבה הרגישות כגון הפליטים, ירושלים וכדומה.
בדרישתו ל'הסדרי ביטחון תחילה' נימצא נתניהו על קרקע מוצקה וסביר להניח כי ישראל תזכה לתמיכה בינלאומית בדרישותיה אלו אשר ייתפסו כהגיוניות ומקובלות לאור ההיסטוריה הרצחנית של הסיכסוך וחוסר היציבות הגנטי של האזור, בעוד שסרבנות פלסתינית בשטח זה תתפרש כגישה שלילית בעלת כוונות ניסתרות מאחזות עינים המקפדת-שיחות.
זו גם הסיבה, אך מהפן ההפוך, מדוע הפלשתינים מתעקשים ויתעקשו על נושא 'הגבולות תחילה' ושליחם בישראל-חיים רמון ביטא זאת בפרוטרוט. הפלשתינים מתכננים וצופים את קריסת השיחות, שהרי חידוש הבניה בהתישבות איו"ש (הקפאת הבניה, אווילית ונזקנית בחד צדדיותה לפי כל קנה מידה, הינה כשלונו המדיני הגדול ביותר עד כה של בנימין נתניהו), או סיבת ליבה אחרת כלשהי, תמיד תהווה סיבה למסיבת ביטול שיחות פלסתינית אשר ממילא ניכפו עליהם הר כגיגית. זהו חלק מהאג'נדה שלהם בבואם לוושינגטון ולכן ייצאו אצים רצים להשיג ולקבע עובדות בשטח דרך המשא ומתן על הגבולות כל עוד השיחות כלל מתקיימות.
כאן ייבחן בנימין נתניהו. כל הדיבורים על שלום היסטורי ושאר מכתמים הינם כעורבא פרח במדה ויפקיר את צרכי וסידורי הביטחון של ישראל למען פוזה למול המצלמות. הרשו לנו אף לנחש כי מדינות אירופה ירקחו כבר פרס נובל לשלום (או חבילת כיבודים דומה לו) בשנה הקרובה עבור בנימין נתניהו ו"הפרטנר" אבו מאזן (עוד לפני חתימת הסכם השלום ובכוונה ליצור לחץ פסיכולוגי על נתניהו לוויתורים מפליגים), שהרי הללו כבר קנו מיומנות נכלולית מעין זו במקרה "איש השלום על הקרח" חוסיין אובמה, בעוד שאין לשער כיצד ינהג נתניהו במקרה זה.
הכרזתו של נתניהו כי אפשר ויידרש משאל עם בישראל אודות פרטי ההסכם המתגבש, חכמה אף היא. בכך מותיר נתניהו בידיו חלופות-פתוחות, מרווח נשימה פוליטי ומדיני הן בוושינגטון והן בישראל ומוריד מעצמו באחת את הלחץ לחתום סופית על הסכם שלום שאינו לרוחו ונוגד אינטרסי ישראל. משאל העם הינו פתח מילוט מהסכם קלוקל, או אובאמי-כפוי, עבור נתניהו כמו גם עבור עם ישראל כולו.
ומעבר לכל זאת, כישלון השיחות שהינו אפשרות סבירה והפלא ופלא, כך גם הצלחתן של השיחות, עלול להביא בסבירות גבוהה לפרוץ פעולות איבה ואף למלחמה כוללת בין ישראל לבין איראן, סוריה חמאס וחיזבאללה (צבא לבנון כלול). תהינה תוצאות השיחות באשר תהינה, תמיד ימצאו מאוכזבים איסלמיסטים אשר יפרקו אכזבותיהם ותיסכוליהם בפרץ אלימות כנגד הילד המוכה של המזרח התיכון אשר מסע הדה-לגיטימציה החיצוני והפנימי המוצלח כנגדו הפכו למסורס חסר ישע, היא ישראל. ועל כך נאמר: "הרוצה בשלום (תרתי משמע) יכון למלחמה". נקווה כי מטכ"לנו יתפנה מענייני ניירת, תככים ומסמכים מזוייפים לתת דעתו בכיוון זה.
בל נישכך כי במזרח התיכון קיימים שני שוטרים, "הטוב" ו"הרע", שניהם מונעי מטרה משותפת אשר ניבדלים אך בדרכים להשגתה. "הטוב", הכולל את המדינות המתונות יחסית הסוניות, מפמפם מתינות ורצון לשלום (עד עתה מצטיין אך בדיבורים בעלי משמעות כפולה בעוד אנו עיורים למשמעות הכפולה והניסתרת) ולעומתן, השוטר "הרע"-הללו הם מדינות הסרוב: החמאס, החיזבאללה, סוריה ואיראן (המצטיינים בדיבור ישיר חושף כוונות לאשורן, בעוד אנו שוב מצטיינים בעיורון אפוף קטורת הזיות "שלום", למובן מאליו הנובע מדיבריהם). בל נופתע כי לאחר כל סבבי השיחות וחתימה על הסכמים עם הפלשתינים (אם וכאשר), הרי תמיד תוכל קבוצת השוטר "הטוב" להפר ההסכמים דרך פעילות, קרוב לוודאי מתואמת בחשאי, עם קבוצת השוטר "הרע" הקיצוני, "המשוגע", קבוצת ה"תחזיקו אותי ולא...".
מכיון ש"הלה שניכווה ברותחין, ניזהר בצוננים" ואנו הלא ניכוונו אנושות ברותחי הטרור, הרי שעלינו להניח כהנחת עבודה ונקודת מוצא, ובהתאמה להם לנהל את המשא ומתן, כי הפלשתינים המשתייכים לקבוצת"השוטר הטוב", אפשר כי מעמידים פני יוני-שלום צחורות אך מתכוונים להפר את חוזה השלום בזמן ובמקום הנוח להם, כעת או בעתיד (נוסך הקוראן של הודנה, תהדייה וכל שאר הירקות), ולתקוף את ישראל דרך זרוע "השוטר הרע" כנקודת הפתיחה לאלימות כנגדנו בעוד שידיהם נותרות "נקיות". באם תרחיש גרוע אך אפשרי זה לא יתממש, הרי שרשאים אנו בעונג רב להיות מופתעים לטובה, לשם שינוי.
תגובת הנגד המתחיבת של ישראל אם ברצונה להגן על עצמה כנגד תוקפנות "השוטר הרע", וההכרח הרי לא יגונה, תכניס גם את השוטר "הטוב" למעגל האלימות "נגד רצונו", לכאורה כמובן. שהרי "הפרטנר" שלמולנו אינו הפרטנר שלנו, הללו הם אויבינו המרים האורבים ומיחלים לכל מעידה שלנו ומאידך-גיסא, הינם הפרטנר של העולם הערבי, הבה ולא נתבלבל לפתע.
הבה ונותיר את "אופוריית השלום" לעתיד הרחוק, כאשר נשתכנע בכנות כוונותיו של האויב למולנו. אנו "קודם ננסה ואז ניבטח". עד אז הפלסתינים הינם אך צד למשא ומתן, לא "פרטנר" ולא נעלים.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
